הקדמה
בע"ח בכלל וכלבים בפרט מהווים דמויות משמעותיות בחיינו, אליהם אנו נקשרים בנימיי נפשנו. ההיקשרות המשמעותית נמצאת בקרב ילדים בגיל 6-12, בקרב גרושים או אלמנים, בקרב זוגות ללא ילדים, זוגות טריים ואנשים מבוגרים. ההיקשרות לחיה בבית הינה חזקה במיוחד בתקופות משבר או מעבר, בתקופות בהן יש צורך עז בתמיכה רגשית-חברתית-נפשית.
המוות / האובדן / המתת החסד
כל המחקרים בנושא אובדן חיית מחמד מעידים על תגובות אבל חזקות, בעלי החיה מתאבלים אבל אמיתי. המוות של הכלב כחיה האהובה, קשה כפליים במיוחד אם הכלב עזר לבעליו והיווה מקור של תמיכה. ככל שהכלב מילא מקום או תפקיד של אדם אחר, כך אובדנו יהיה קשה יותר.
תגובת בעלי הכלב תלויה לא רק ברמת ההיקשרות אל הכלב אלא גם לאופן המוות למשל: מוות צפוי או פתאומי, מוות טראומטי או הדרגתי. כמו כן התגובה תלויה גם במשך זמן החזקת הכלב אצל בעליו בטרם הפרידה, כיוון שככל שהזמן שהכלב בילה במחיצת בעליו רב יותר, כך הזיקה לכלב גדלה יותר.
במקרים של המתת חסד
מדובר במקרים בהם נאלצים לגרום למות הכלב, לרוב מתוך כוונה לגאול אותו מייסוריו. הצורך לבחור בחירה של המתה הינו קשה מנשוא, החלטה מעין זו מצריכה אהבה רבה מאוד לכלב מצד בעליו. בעצם הבעלים צריך להתעלם מצרכיו האישים-רגשיים מתחושות האשם ומפני הפחד של המוות. מעבר לתחושות הקשות שקשורות במוות הכלב, מצטרפות גם לעיתים תחושת אשמה קשה, כעס, תסכול וכדומה.
בכל המקרים – מוות, אובדן או המתת חסד, עולות תחושות קשות של עצב, יגון, בכי, ריקנות ואף דיכאון בעקבות מוות הכלב האהוב, אצל חלק מהאנשים תחושות אלו יכולות לבוא לידי ביטוי באיבוד התיאבון, קשיי שינה, שיבוש סדר היום, איבוד הריכוז.
לעיתים אפילו מוות הכלב קשור למותו של אדם קרוב שהאבל בגינו לא הסתיים או דוכא.
באובדן של חיית מחמד (ובניגוד לאובדן אדם), הרבה פעמים אין אהדה / הכרה במתאבל. הסביבה לא מגלה אמפטיה והמתאבל לא עובר "תהליכי אבל" בפומבי, דבר המקשה מאוד על ההתמודדות עם המוות.